Archive

Archive for the ‘פרסום’ Category

בנות (זה באמת הדבר האחרון שאני רוצה או צריך)

שים לי בפייסבוק שלח לי לטוויטר

עם כל הכבוד לביסטי בויז, בטח שמתם לב, קוראי הנאמנים וקוראותיי הנאמנות שהבלוג כבר לא כתמול שלשום. שלושה פוסטים של יוטיוב (יקח אותו השד) ברצף (למי שלא בקיא: זה אמור בעקרון להיות לסירוגין), תדירות עלובה של פרסומים חדשים, חוסר חשק מיני, ועוד. חדי העין בוודאי הבחינו שבפוסט הקודם שכחתי אפילו להוסיף ש-[Insert קראפ מוויקיפדיה וגוגל שמראה כמה אני מבין במוזיקה here]. המצב בהחלט קשה (תיקנתי את זה אחר כך (את הפוסט, לא את המצב)).

יש לי, בנגין, בעיה. אני רוצה לומר הרבה דברים אבל המילים פשוט לא יוצאות ואין לי יותר מספיק סבלנות אפילו בשביל לחבר פוסטים ברמה הדי נמוכה שהייתה כאן עד עכשיו. עשיתי תאונה עם האופנוע ולא נראה לי שאני אחזיק מעמד. היה לי רעיון לסטארט-אפ אבל: חשבתי לפתוח בלוג ולפרסם בו בכל יום תמונה מצחיקה (הכוונה ב"מצחיקה" היא לא לחתולים חמודים, לשטויות שכתוב לידם FAIL וכו' אלא דווקא סתם לדברים שגרמו לי לצחוק קצת עמוק בתוך שאריות הלב כשראיתי אותם. אה, וגם דברים לא מצחיקים אבל מעניינים ויזואלית או קונטקסטואלית או וואטאבר). לכל תמונה חשבתי להצמיד אנימציית GIF פורנוגרפית, דברים בקטע מפגר – קטעים קצרים שנחתכו מסרטי פורנו וחוזרים על עצמם בלופ אין סופי.

נראה לי שאני מכור לפורנו. אין לי יותר זמן אפילו ללכת לעבודה (מזתומרת? אני בלוגר כמובן) או להציק לאנשים בגוגל באזז. אני לא שוקד על הדוקטורט, ובוודאי שאין לי כוח לפתוח בלוג חדש. למישהו פה יהיה אכפת אם אני אניח לכמה רגעים בצד את תחרות הציור על פורנו, את מיזם בנגינפדיה, את Gayמר ואת כל שאר השטויות לטובת פורמט קליל יותר של ריגוש זול ורגעי?

פוט א ניגר ביהיינד דה טריגר

שים לי בפייסבוק שלח לי לטוויטר

זה לא סוד שאני, בנגין, לא אוהב פרסומות. אם נדמיין את החיים כמסע ממושך, שבמהלכו מושך אדם את כל חייו בעגלה, פרסומות הן טיפוס טפילי ששוקל טון, יושב עם כל המשפחה והחברים שלו על העגלה שלך ומפזר לאוויר עצות גרועות וכיוונים לא נכונים. בדרך כלל, הטיפוס הזה גם לא נראה ונשמע כמו דון דרייפר, אלא יותר כמו קרייריסט בן 30 פלוס, שאיבד את צלם האנוש ביחד עם שיערות הפדחת באיזור שלהי שנות העשרה שלו (הפנייה מנוסחת בלשון זכר, אך מיועדת לנשים ולגברים כאחד).

בגלל שטיפוסי הפרסום האלה יודעים שהם נוכלים עלובים וחסרי כשרון הם תמיד ינסו לעטוף את עצמם בשכבות של הטעיה: בגדים "מגניבים", בילוי עם "האנשים הנכונים" ב"מקומות הנכונים", אנשי ונשות קולנוע ומעצבים/ות צעירים שיעשו בישבילם את העבודה בתקווה כי יבוא היום בו העבד עוד ימלוך, ובמיוחד כוכבים שנפלו ויעשו הכל בשביל דולר (נו באמת אדון גידי גוב הנכבד, מה לעזאזל אתה מבין באינטרנט? ואני אומר את זה עם הרבה כבוד).

בכל אופן מה שרציתי להגיד זה שמיסטר טי טיפוס די מצחיק. הגורמט עם הלוגו של סניקרס שסידרו לו זה זנות מצחיקה שחבל"ז. [Insert קראפ מוויקיפדיה וגוגל שמראה כמה אני מבין במוזיקה here].

חטיף סניקרס

אחו"ל שרמוטה

שים לי בפייסבוק שלח לי לטוויטר

בפריז איך שנחתתי את שמעון וז'ק פגשתי ויצאנו ת'עיניים קצת לשטוף.
חתיכות מיד תפסנו ולהן כמו כלום הכנסנו שמה יש אחול-שרמוטות, בלי סוף.
רחובות שלמים כסינו ומכות טובות עשינו הכספים מתגלגלים ממש ברחוב.
רק להזיז קצת את התחת ואת הקופות לקחת גם הנוף מאד יפה שם, אחלה נוף!

"…אלה הם שירי ארץ ישראל היפה. הפזמונים והלחנים שלצלילם גדלנו […] שנות הזהב של התרבות הישראלית." (מ. בנגין, בטאון מכבים רעות).

רציתי לצוות את השיר של גידי גוב לסצינה הזאת מתוך חוקי המשיכה על הטיול של ויקטור באירופה. כשהסרט יצא, הפרסומת הדוחה (והאקסטרא אימפוטנטית) ההיא לאיזו חברת טלפונים ממש הרסה לה (לסצינה) את הצורה עבורי, אבל שנים אחרי, כשהפרסומת כבר מזמן מאוכסנת בבטחה בפח האשפה של ההיסטוריה, יתכן שאפשר להראות את שוב פרצופה של הסצינה המדוברת בפרהסיה.

מי שלא מסכים איתי בנושא הוא האתר יוטיוב (או יותר נכון, Jewטיוב אניצודק?), שמאז שגוגל קנו אותו הוא ממש קראפ בחזקת קוסינוס. למרות שיש שם את הסצינה הזו איזה חמישים פעם, אי אפשר לעשות אמבד. למה? ככה. אני, בנגין, מקווה שישרף ביתם של האחראים על יוטיוב, ושעל מנת להציל את ילדיהם מלשונותיה החמדניות והלוהטות של הלהבה הם יצטרכו לעשות אמבד לסצינה הזו ולא יוכלו.

אוקיי, עכשיו כשאני יותר רגוע שמתי בסוף סרטון חלופי של חנון מבקר בסן-פרנסיסקו העקרון הוא אותו עקרון תכלס (וגם הביצוע לא הרבה יותר גרוע מהמקור, והרבה יותר מוצלח מאותה פרסומת ארורה). אה, נראה לי שקמתי במצב רוח קרבי, אז אל תשכחו את [Insert קראפ מוויקיפדיה וגוגל שמראה כמה אני מבין במוזיקה here].

דרכון ישראלי

דיליטד סינס

שים לי בפייסבוק שלח לי לטוויטר

יחזקאל כ"ה פסוק 17

יש מצב שאת קוראת את התנ"ך במקרה?

טוב, היום אנחנו (בנגינים) בעניין של מיקרו-בלוגינג. כפי שאתם רואים נתקלתי הבוקר ברימייק פורנו לספרות זולה שהוכן במיוחד עבור חג פורים. זה בהחלט מסוג האייטמים שמצדיקים מיקרו-פוסטינג. חח.. מיקרו.

מתוך המאחורה של הסרט:

…ג'וני סינס ושון מייקלס הם צמד bad mother-fuckers שיעשו הכל כדי לרצות את הבוס שלהם, מיסטר מרקוס. היום שלהם עמוס באקדחים, סמים, מציצות ואקשן…

בטח לא שמתם לב, אבל לאחרונה התחלתי להשקיע קצת באתר וגייסתי לצוות את ויקי אמנית הפוטושופ, שאמונה מעכשיו על רישומם של מנויים חדשים לאתר. אז מה עם איזה מנוי, הא? זה בחינם! אפשר להצטרף דרך הסיידבאר בצד שמאל. הייתי נותן לינק למדיניות הפרטיות של האתר, אבל אנחנו מתכוונים להפציץ במלא ספאם כך שאין טעם אתם סומכים עליי לא?

גם בדפים הפנימיים יש התעוררות מסויימת, ועכשיו כל מה שנשאר הוא שתעקבו אחריי בטוויטר ובגוגל באז ושתשתתפו בתחרות הציור על פורנו! בחייכם, אני מת כבר להיפטר מכל הבירה גולדסטאר הזו…

לא כל יום פורים
נ.ב. הבא שמדבר על פורים מקבל אגרוף! עם כל האהבה לתחפושות ולבחורות בגרביונים קרועים: זה היה כבר לפני שבוע, צאו מהסרט! לכו לעבוד!

"קלאסיקה"

כרטיסים מוזלים להופעה של מטאליקה

שים לי בפייסבוק שלח לי לטוויטר

חדשים בבלוג? לחצו כאן לכרטיסים מוזלים להופעה של מטאליקה בישראל 2010!!

אני, בנגין, אף פעם לא חולם אפילו על ללכת להופעה פה בישראל. ולא, אני לא הולך להתפלצן לכם עכשיו על הפסטיבלים בחו"ל ועל ההופעות במועדונים בלונדון, ועל השנים שלי ביפן ובברלין. אני פשוט חושב שזה ממש יקר ולא משתלם.

מה שעוד יותר גרוע זה הקהל שבחברתו אתה צריך לבלות לסבול בהופעה (כמה מחבריי הטובים ביותר…), והתנאים הגרועים, והפקקים והפיתוי להתפלצן על הפסטיבלים בחו"ל ועל ההופעות במועדונים בלונדון וכו'.

אבל מה שהכי גרוע, זו הטחינה הבלתי פוסקת בתקשורת (כולל טוויטר) שפשוט מוציאה את החשק. הרי לא משנה בכלל מיהו האמן שמגיע, הטיים-אווטים למינהם וכל התחנות בספאם-רדיו ינסו למכור לכם אותו בתור הדבר הכי גדול שיש כרגע בעולם (ושהיה אי פעם כמובן). תמיד כשחשבתם שהכל כבר נאמר הם ימצאו עוד מישהו שמוכן להתראיין על איך הוא הולך לבלות בהופעה בהפסקות שבין השירים במצעד 20 הגדולים של…

קחו למשל את דפש מוד, להקה שדווקא די אהבתי פעם, בגלל הקליפ ההוא עם הבחורה (I FEEEEEL YOOUUU), כיום, אחרי ההופעה הגדולה, אני פשוט לא מסוגל לשמוע אותם יותר. זהו-זה. ההייפ המסחרי, המומוצא והמוצא מפרופורציה הפך להקה שהייתה די מגניבה למוקצת מחמת המיאוס.

אפילו ניסיתי לעשות בדיקה: אמרתי לעצמי "בנגין, למה שלא תשים איזה שיר של דפש מוד בבלוג המוזיקה הזה שלך, נו ההוא עם הפורנו" אבל פשוט לא הייתי מסוגל. אז במקום זה: Here's Johnny שכולם אוהבים (ולמזלנו הוא כבר מת כך שאין הרבה סיכוי שהוא יבוא להופיע בגני התערוכה או באצטדיון ההוא ליד קניון איילון בזמן הקרוב…).

אבל מי יודע, אוליי הם יגיעו? מדובר בהרכב אינדי-פופ ש-[Insert קראפ מוויקיפדיה וגוגל שמראה כמה אני מבין במוזיקה here].

ולמי שממש חייב, הנה קצת הד-בנגין (נו פאן אינטנדד):

מטאליקה בישראל

מעדן חלב שווה זהב

שים לי בפייסבוק שלח לי לטוויטר

קצת קשה לי עם כל הטענות האלה על "ימי התמימות" של הטלוויזה/החברה הישראלית שמשחררים לאוויר כל מיני ארז טלים ואברי גלעדים למינהם. בטלוויזה המסחרית, ולא משנה עד כמה קטנה ומסריחה הביצה, אין דבר שאנשים אוהבים יותר מלמצוץ אחד לשני (אוי, היה ממש דפוק פעם כי אנשים לא חשבו על לפוצץ בפרסומות, הם לא ידעו כלום על שיווק ויראלי ומיתוג, ואז אנחנו הגענו ואז השמש זרחה לנו מהישבן ובנינו במו ידינו את התחום שמגלגל מיליונים וכולם אוהבים אותנו ו… הבנתם את הנקודה). יש אפילו כל מיני תוכניות כאלה בערוץ 3 (מבית היוצר של גאי פינסים למינהם) שעוקבות אחרי הקריירה של איזה כוכבת או אחרי ההצלחה של תוכנית כמו כוכב נולד, כולל הראיונות הרגועים עם הזקנים שהיו פעם קשורים להפקה. שיט, נראה לי שהקאתי על המקלדת, brb.

איך שאני, בנגין, רואה את זה – אין תמימות וגם לא הייתה אף פעם. התמימות של העבר היא המצאה של פרסומאים תאווי בצע שמנסים לייצר נוסטלגיה (נכון להיום הרגש המאוס ביותר לדעתי) כדי למכור לכם קוטג' ועוד כמה דקות גלישה בסלולארי. בכלל הטלוויזה זה מכשיר יותר ספאמרי בימינו מאשר העוקץ הניגרי – עזבו אתכם מהפרסומות אפילו, כל תוכנית מנסה לדחוף לכם מוצרים לפריים כל הזמן (תוכניות בישול למשל), או לשכנע אתכם בכל דרך אפשרית לשלוח סמסים במחיר מופקע (קושנירים ואדרים למינהם), או להזמין סרטים ותוכניות ב-VOD (בערך 95 אחוז מהכפתורים בשלט של הוט).

בכל אופן, למעלה שמתי טייק-אוף חביב לשיר לא רע בכלל, שאמור לפרסם את המוצר האוניברסלי: 'גלידה'. למי שלא בקיא בחומר פעם היה אסור (על הנייר כמובן) לפרסם בטלוויזיה אז חברות היו מייצרות "תשדירי שירות" שהם למעשה פרסומות לסוג של מוצר ולא למותג מסוים (בדרך כלל היה לחברה המפרסמת מונופול על המוצר בפרסומת, כך שגם אם לא הוזכר שם החברה לא היה הרבה מקום לבלבול).

אני יכול להמשיך את ההרצאה על ההיסטוריה של הפרסום (חחח… שימו לב לשעה: חמש בבוקר עכשיו), אבל אני מעדיף להתעמק דווקא בתחום שבו אני בקיא הרבה יותר – תחום המוסיקה: [Insert קראפ מוויקיפדיה וגוגל שמראה כמה אני מבין במוזיקה here]