Archive

Archive for the ‘בכיין’ Category

בנות (זה באמת הדבר האחרון שאני רוצה או צריך)

שים לי בפייסבוק שלח לי לטוויטר

עם כל הכבוד לביסטי בויז, בטח שמתם לב, קוראי הנאמנים וקוראותיי הנאמנות שהבלוג כבר לא כתמול שלשום. שלושה פוסטים של יוטיוב (יקח אותו השד) ברצף (למי שלא בקיא: זה אמור בעקרון להיות לסירוגין), תדירות עלובה של פרסומים חדשים, חוסר חשק מיני, ועוד. חדי העין בוודאי הבחינו שבפוסט הקודם שכחתי אפילו להוסיף ש-[Insert קראפ מוויקיפדיה וגוגל שמראה כמה אני מבין במוזיקה here]. המצב בהחלט קשה (תיקנתי את זה אחר כך (את הפוסט, לא את המצב)).

יש לי, בנגין, בעיה. אני רוצה לומר הרבה דברים אבל המילים פשוט לא יוצאות ואין לי יותר מספיק סבלנות אפילו בשביל לחבר פוסטים ברמה הדי נמוכה שהייתה כאן עד עכשיו. עשיתי תאונה עם האופנוע ולא נראה לי שאני אחזיק מעמד. היה לי רעיון לסטארט-אפ אבל: חשבתי לפתוח בלוג ולפרסם בו בכל יום תמונה מצחיקה (הכוונה ב"מצחיקה" היא לא לחתולים חמודים, לשטויות שכתוב לידם FAIL וכו' אלא דווקא סתם לדברים שגרמו לי לצחוק קצת עמוק בתוך שאריות הלב כשראיתי אותם. אה, וגם דברים לא מצחיקים אבל מעניינים ויזואלית או קונטקסטואלית או וואטאבר). לכל תמונה חשבתי להצמיד אנימציית GIF פורנוגרפית, דברים בקטע מפגר – קטעים קצרים שנחתכו מסרטי פורנו וחוזרים על עצמם בלופ אין סופי.

נראה לי שאני מכור לפורנו. אין לי יותר זמן אפילו ללכת לעבודה (מזתומרת? אני בלוגר כמובן) או להציק לאנשים בגוגל באזז. אני לא שוקד על הדוקטורט, ובוודאי שאין לי כוח לפתוח בלוג חדש. למישהו פה יהיה אכפת אם אני אניח לכמה רגעים בצד את תחרות הציור על פורנו, את מיזם בנגינפדיה, את Gayמר ואת כל שאר השטויות לטובת פורמט קליל יותר של ריגוש זול ורגעי?

4צ'אן: שפריץ של זרע טרי על דגל ישראל

שים לי בפייסבוק שלח לי לטוויטר

סתאאאם, זה דווקא כן מה שאתם חושבים

זה לא מה שאתם חושבים

טוב, כאן ב-nlimalasot אנחנו, בנגינים, עוסקים בדרך כלל בהנאות הקטנות של החיים: פורנו, כושים, kfc וכו'. אז תרשו לי בבקשה לגלוש ליום אחד גם אל מחוזות האקטואליה הנושכת (כריות).

אני זוכר שב-11 בספטמבר 2001 ישבתי לי בבית וזיפזפתי בין המחזה הטלוויזיוני המרהיב ביותר אי פעם בעוד הוא נפרש לנגד עיניי בשידור חי ובין התוכנית 'לנג'רי' בערוץ האופנה. אני זוכר שהרגעים המותחים ביותר לא היו אלה בהם פגע עוד מטוס במגדל, או כאשר התפזר ענן האבק וחשף שהמקום שבו היו עד לאותו הבוקר משרדים עם פקס, מכונת צילום וקולר הוא עכשיו סתם נקודה באוויר, אלא דווקא הרגעים בהם בהיתי בשורות של דוגמניות שופעות חזה צועדות על המסלול הממוזג לצלילי מוזיקת בית קפה.

מה אני אגיד לכם, קשה לי קצת עם האסקפיזם הזה, עם הדהירה העיוורת של העדר הארץ ישראלי המצוי בדרכו לגן העדן של תרבות הליסינג-סלולר-שופינג-סלבס-מילואים-פייסבוק. כל הקיום האנושי (ואני, בנגין, מסתכן כאן בלהישמע כמו זונת תשומת לב בת 15) הוא קיום נצלני במהותו. זה מתחיל בלקחת חיה ולהרוג אותה כדי למכור, לבשל ולאכול את הבשר שלה, עובר דרך ניצול עובדים זרים ועושק עמים אחרים ונגמר בדברים כמו השואה (בינתיים). כולנו יכולים להציץ בסרטים של סשה גריי עד מחר (גם זה נצלני לאללה ת'כלס), אבל זה לא ממש מקדם את העניינים בחזית השיטסטורם שהולכת כאן.

החלפתי ערוץ לראות מה קורה עם הביטארדס בעולם, ומצאתי דיון די מעניין שפתח אדם בטענה (המגובה בראיות נסיבתיות) שבכל יום הוא משחית את זרעו לריק ו/או מטיל את גלליו על ציור של דגל ישראל בצבעי פנדה (ראו תמונה). כנהוג בכל דיון רציני הוא גם צירף את התאריך, כדי שלא נאמר לו GTFO (למרות שהוא לא מראה ציצים), וביקש לשאול:

Israelfags, how it feels i shit and cum every fucking day on your fucking kikeflag?

דיברתי פה כבר על הסצינה של להביא ביד על הדפסות של תמונות של בחורות מפייסבוק וממייספייס (אני עוד אחזור לזה בע-נ-ק בהזדמנות, אני מבטיח), אבל דגל ישראל זה כבר פטיש לא ממש שיגרתי הא? בכל אופן, בגלל שדיונים ב4צ'אן שורדים רק זמן קצר, ובגלל שמתו היום הרבה אנשים בלי סיבה בגלל טמטום, החלטתי לשתף אתכם בתמונה שמוכיחה שוב שחוק 34 הוא הדבר היחיד פה שעוד אפשר לסמוך עליו.

(התגובות ב 4צ'אן אגב התחלקו בערך חצי חצי בין שונאי יהודים שפרסמו תמונות של תנורים שמבקשים שתכניסו לתוכם יהודים לשונאי ערבים שפרסמו תמונות של נשק אמריקאי שכביכול מוכן ומזומן לחסל אותם)

סקרנים לדעת מה קורה בסוף?
להמשך קריאה…

אחו"ל שרמוטה

שים לי בפייסבוק שלח לי לטוויטר

בפריז איך שנחתתי את שמעון וז'ק פגשתי ויצאנו ת'עיניים קצת לשטוף.
חתיכות מיד תפסנו ולהן כמו כלום הכנסנו שמה יש אחול-שרמוטות, בלי סוף.
רחובות שלמים כסינו ומכות טובות עשינו הכספים מתגלגלים ממש ברחוב.
רק להזיז קצת את התחת ואת הקופות לקחת גם הנוף מאד יפה שם, אחלה נוף!

"…אלה הם שירי ארץ ישראל היפה. הפזמונים והלחנים שלצלילם גדלנו […] שנות הזהב של התרבות הישראלית." (מ. בנגין, בטאון מכבים רעות).

רציתי לצוות את השיר של גידי גוב לסצינה הזאת מתוך חוקי המשיכה על הטיול של ויקטור באירופה. כשהסרט יצא, הפרסומת הדוחה (והאקסטרא אימפוטנטית) ההיא לאיזו חברת טלפונים ממש הרסה לה (לסצינה) את הצורה עבורי, אבל שנים אחרי, כשהפרסומת כבר מזמן מאוכסנת בבטחה בפח האשפה של ההיסטוריה, יתכן שאפשר להראות את שוב פרצופה של הסצינה המדוברת בפרהסיה.

מי שלא מסכים איתי בנושא הוא האתר יוטיוב (או יותר נכון, Jewטיוב אניצודק?), שמאז שגוגל קנו אותו הוא ממש קראפ בחזקת קוסינוס. למרות שיש שם את הסצינה הזו איזה חמישים פעם, אי אפשר לעשות אמבד. למה? ככה. אני, בנגין, מקווה שישרף ביתם של האחראים על יוטיוב, ושעל מנת להציל את ילדיהם מלשונותיה החמדניות והלוהטות של הלהבה הם יצטרכו לעשות אמבד לסצינה הזו ולא יוכלו.

אוקיי, עכשיו כשאני יותר רגוע שמתי בסוף סרטון חלופי של חנון מבקר בסן-פרנסיסקו העקרון הוא אותו עקרון תכלס (וגם הביצוע לא הרבה יותר גרוע מהמקור, והרבה יותר מוצלח מאותה פרסומת ארורה). אה, נראה לי שקמתי במצב רוח קרבי, אז אל תשכחו את [Insert קראפ מוויקיפדיה וגוגל שמראה כמה אני מבין במוזיקה here].

דרכון ישראלי

פורנו לאייפון

שים לי בפייסבוק שלח לי לטוויטר

או שמא פשוט שמח אתה לראותי

האם זהו שפיך שעיניי רואות על מסך המולטיטאץ' שלך?

כבר אמרתי פה לפחות כמה פעמים שאני לא אוהב פורנו רך. זה מיועד לקטנטנים, לאנשים ברמה נמוכה ולמשרדי פרסום. בחנות האפליקציות של אפל קיימת אפליקציה של פלייבוי, שהוא ככל הנראה יצרן הפורנו הרך והסינטטי הגדול בעולם (חוץ מאמא שלך, כמובן).

ממש לא מזמן פנה אפלפאג כלשהו אישית לסטיב ג'ובס (שהוא סוג של בוס באפל) והציג בפניו את דאגתו בנוגע למדיניות הסינון/צנזורה הטוטאליטרית שמפעילה אפל באמצעות חנות האפליקציות שלה. לסטיב היתה תשובה לא רעה, ובנגין ידידכם טרח ותרגם את ההתכתבות.

אפל בעיניי הם קצת כמו דמות בספר של ברט איסטון אליס, יפים מבחוץ (נניח) ומכוערים, מעוותים, ואובססיביים על שליטה ומרות מבפנים. זה מה שקורה כשנותנים לחברות שאמות המוסר היחידות אשר עומדות לנגד עיניהן הן רווחים והון, לקבוע מדיניות בנושאים כמו חופש הביטוי או מסחר הוגן. טיפוסים בעלי מיניות מבולבלת כמו סטיב ג'ובס, אשר מסיבות מובנות פשוט מפחדים לראות בולבול, ממנים עצמם לשומרי המוסר של קהל לקוחותיהם.

מצחיק שכאשר מעורבים כסף ותאגידים גדולים (פלייבוי) אז כל ה"עקרונות" הצדקניים מתבטלים. די ברור שפלייבוי קונים מאפל את הבלעדיות המונופולית על האלק-פורנו בחנות האפליקציות ואפל אוכפים אותה באיצטלה רפובליקנית של הגנה על נפשותיהם העדינות של הילדים. רוצים להגן על הילדים? אולי תתחילו בלא לדחוף להם מכשירים סלולאריים שפולטים קרינה מסרטנת?

מכתב לסטיב ג'ובס:
מאת בחור בשם מטיו או מארק (היז א מאק).

סטיב,

עברתי להשתמש במוצרי אפל עם פרסום ההודעה על הדור השלישי של האייפון. (החברים שלי ניסו לשכנע אותי במשך שנים). מאז רכשתי 4 אייפונים, 2 מחשבים, מספר נתבים, ועוד כמה מוצרים כלליים. למרבה הצער, מתחילה להתעורר אצלי בעייה פילוסופית עם החברה שלך. נראה שיותר ויותר, אפל קובעת עבור לקוחותיה איזה תכנים הם יוכלו לקבל ואיזה לא. למשל, החסימה של האפליקציה הקומית מאת מארק פיורה (מחמת היותה סאטירה פוליטית) או חסימה של תכנים שאפל רואה כפורנוגרפיה.

אני בעד להרחיק פורנו מילדים. לעזאזל, אני אפילו בעד שאני לא אצטרך לצפות בזה אם אני לא רוצה. אבל למטרה זו נועדה בקרת ההורים. שימו אפליקציות כאלה בקטגוריות ואפשרו להורים לחסום אותן במידה ויחפצו לעשות זאת.

תפקידה של אפל הוא לא לשמש כמשטרת המוסר – תפקידה לתכנן ולייצר גאדג'טים מגניבים שעושים מה שהלקוחות רוצים שהם יעשו.

תודה על ההקשבה,
-מטיו

והנה התשובה של סטיב:
היו שם כמה שגיאות כתיב במקור, אך הן אבדו בתרגום.

האפליקציה של פיורה תהיה זמינה בחנות שלנו בקרוב. זו הייתה טעות. עם זאת, אנו כן מאמינים שיש לנו אחריות מוסרית לוודא שהפורנוגרפיה נשארת מחוץ לאייפון. חברה' שרוצים פורנו צריכים לקנות טלפון מסוג אנדרואיד.

תודה על העצה ג'יווס, אבל אני, בנגין, אסתפק בינתיים במוטורולה דיינהטק ובהררי הפורנו שלי.

בעדר של כבשים, בועל הצאן הוא מלך.

החטא השלישי – אגדה לפסח

שים לי בפייסבוק שלח לי לטוויטר

איזה חג מפגר!

פסח 2010

בתור ישראלי גאה (אפילו הייתי בבר-נוער) אחד הדברים שאני, בנגין, הכי אוהב זה להתעצבן בצורה לא פרופורציונאלית על כל מיני דברים. ברם, אתם מכירים את זה שאתם שולחים אימייל או סמס ורוצים להגיד משהו בטון מסויים ואז מבינים (אחרי ששלחתם) שאם קוראים את זה בטון אחר זה מוציא אתכם ליים? פשוט קשה להעביר רגשות בכתב, וזה נכון גם לגבי האינטרנט.

טוב, מכירים את הדברים הקטנים האלה שממש מעצבנים את כולם אבל אף אחד חוץ מסיינפלד לא שם לב אליהם? באינטרנט יש לנו שם לתופעות האלה – זעם (או פפפפפפפפפפפפפפפפפפאאאאאאאאאאאאאאא…). ברבות השנים הצטברו במזבלה של הרשת לא מעט קומיקסים מוצלחים (שלא כולם נוגעים לשירותים מיינד יו, אבל חלקם נוגעים לצירוף של פורנו ו- Fאפ). אז גם אם אתם לא עומדים לקבל מיליון דולר לפרק בזמן הקרוב, קיים עבורכם טופס תלונה אינטרנטי אוניברסאלי שאתם יכולים למלא.

בכל אופן האגדה שרציתי לספר הולכת ככה: היו היה פעם, לפני שנים רבות נסיך יפה תואר. הנסיך היה עשיר ואמיץ אך היתה לו בעיה שחפץ לחלוק עם שאר הממלכה. מכיוון שמדובר בבעיה שנוגעת לשירותים אני אחסוך מכם את התאור (במילא הרגשות שלי לא יועברו כראוי בכתב) ורק אומר שאחד מנתיני הממלכה מצא פתרון חלקי לבעיה, בעוד ששאר האנשים הטובים קיבלו השראה מהנסיך האצילי והחלו להשתמש בפורמט שלו כדי לתאר מה מטריד אותם בחיים. כך נולד הקומיקס רייג'. מיליון שנה אחר-כך (אבל לפני מיליון שנה) עשו כל מיני אדפטציות כגון "הכל דווקא יצא טוב מהמצופה" וכו'. ליים.

אני שונא כשזה קורה

אדפטציה: הסימס

נ.ב.
אם אתם מכינים קומיקס רייג' מקורי משלכם, אני אשמח לפרסם אותו כאן אצלי בבלוג של בנגין(tm)!

ג'יזס, אני קורא עכשיו את הפוסט הזה, ולא משנה באיזה טון אני פשוט לא מבין מה רציתי להגיד כאן. טוב, לפחות אפשר להנות מהתמונות:

להמשך קריאה…

כרטיסים מוזלים להופעה של מטאליקה

שים לי בפייסבוק שלח לי לטוויטר

חדשים בבלוג? לחצו כאן לכרטיסים מוזלים להופעה של מטאליקה בישראל 2010!!

אני, בנגין, אף פעם לא חולם אפילו על ללכת להופעה פה בישראל. ולא, אני לא הולך להתפלצן לכם עכשיו על הפסטיבלים בחו"ל ועל ההופעות במועדונים בלונדון, ועל השנים שלי ביפן ובברלין. אני פשוט חושב שזה ממש יקר ולא משתלם.

מה שעוד יותר גרוע זה הקהל שבחברתו אתה צריך לבלות לסבול בהופעה (כמה מחבריי הטובים ביותר…), והתנאים הגרועים, והפקקים והפיתוי להתפלצן על הפסטיבלים בחו"ל ועל ההופעות במועדונים בלונדון וכו'.

אבל מה שהכי גרוע, זו הטחינה הבלתי פוסקת בתקשורת (כולל טוויטר) שפשוט מוציאה את החשק. הרי לא משנה בכלל מיהו האמן שמגיע, הטיים-אווטים למינהם וכל התחנות בספאם-רדיו ינסו למכור לכם אותו בתור הדבר הכי גדול שיש כרגע בעולם (ושהיה אי פעם כמובן). תמיד כשחשבתם שהכל כבר נאמר הם ימצאו עוד מישהו שמוכן להתראיין על איך הוא הולך לבלות בהופעה בהפסקות שבין השירים במצעד 20 הגדולים של…

קחו למשל את דפש מוד, להקה שדווקא די אהבתי פעם, בגלל הקליפ ההוא עם הבחורה (I FEEEEEL YOOUUU), כיום, אחרי ההופעה הגדולה, אני פשוט לא מסוגל לשמוע אותם יותר. זהו-זה. ההייפ המסחרי, המומוצא והמוצא מפרופורציה הפך להקה שהייתה די מגניבה למוקצת מחמת המיאוס.

אפילו ניסיתי לעשות בדיקה: אמרתי לעצמי "בנגין, למה שלא תשים איזה שיר של דפש מוד בבלוג המוזיקה הזה שלך, נו ההוא עם הפורנו" אבל פשוט לא הייתי מסוגל. אז במקום זה: Here's Johnny שכולם אוהבים (ולמזלנו הוא כבר מת כך שאין הרבה סיכוי שהוא יבוא להופיע בגני התערוכה או באצטדיון ההוא ליד קניון איילון בזמן הקרוב…).

אבל מי יודע, אוליי הם יגיעו? מדובר בהרכב אינדי-פופ ש-[Insert קראפ מוויקיפדיה וגוגל שמראה כמה אני מבין במוזיקה here].

ולמי שממש חייב, הנה קצת הד-בנגין (נו פאן אינטנדד):

מטאליקה בישראל

מעדן חלב שווה זהב

שים לי בפייסבוק שלח לי לטוויטר

קצת קשה לי עם כל הטענות האלה על "ימי התמימות" של הטלוויזה/החברה הישראלית שמשחררים לאוויר כל מיני ארז טלים ואברי גלעדים למינהם. בטלוויזה המסחרית, ולא משנה עד כמה קטנה ומסריחה הביצה, אין דבר שאנשים אוהבים יותר מלמצוץ אחד לשני (אוי, היה ממש דפוק פעם כי אנשים לא חשבו על לפוצץ בפרסומות, הם לא ידעו כלום על שיווק ויראלי ומיתוג, ואז אנחנו הגענו ואז השמש זרחה לנו מהישבן ובנינו במו ידינו את התחום שמגלגל מיליונים וכולם אוהבים אותנו ו… הבנתם את הנקודה). יש אפילו כל מיני תוכניות כאלה בערוץ 3 (מבית היוצר של גאי פינסים למינהם) שעוקבות אחרי הקריירה של איזה כוכבת או אחרי ההצלחה של תוכנית כמו כוכב נולד, כולל הראיונות הרגועים עם הזקנים שהיו פעם קשורים להפקה. שיט, נראה לי שהקאתי על המקלדת, brb.

איך שאני, בנגין, רואה את זה – אין תמימות וגם לא הייתה אף פעם. התמימות של העבר היא המצאה של פרסומאים תאווי בצע שמנסים לייצר נוסטלגיה (נכון להיום הרגש המאוס ביותר לדעתי) כדי למכור לכם קוטג' ועוד כמה דקות גלישה בסלולארי. בכלל הטלוויזה זה מכשיר יותר ספאמרי בימינו מאשר העוקץ הניגרי – עזבו אתכם מהפרסומות אפילו, כל תוכנית מנסה לדחוף לכם מוצרים לפריים כל הזמן (תוכניות בישול למשל), או לשכנע אתכם בכל דרך אפשרית לשלוח סמסים במחיר מופקע (קושנירים ואדרים למינהם), או להזמין סרטים ותוכניות ב-VOD (בערך 95 אחוז מהכפתורים בשלט של הוט).

בכל אופן, למעלה שמתי טייק-אוף חביב לשיר לא רע בכלל, שאמור לפרסם את המוצר האוניברסלי: 'גלידה'. למי שלא בקיא בחומר פעם היה אסור (על הנייר כמובן) לפרסם בטלוויזיה אז חברות היו מייצרות "תשדירי שירות" שהם למעשה פרסומות לסוג של מוצר ולא למותג מסוים (בדרך כלל היה לחברה המפרסמת מונופול על המוצר בפרסומת, כך שגם אם לא הוזכר שם החברה לא היה הרבה מקום לבלבול).

אני יכול להמשיך את ההרצאה על ההיסטוריה של הפרסום (חחח… שימו לב לשעה: חמש בבוקר עכשיו), אבל אני מעדיף להתעמק דווקא בתחום שבו אני בקיא הרבה יותר – תחום המוסיקה: [Insert קראפ מוויקיפדיה וגוגל שמראה כמה אני מבין במוזיקה here]